<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פ"ב</h1>
<h2>דף פג:</h2>
השוחט חיה או עוף חייב לכסות, שנאמר [ויקרא י"ז] אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. וצריך לברך בא"י אמ"ה אקב"ו על כסוי הדם. ונוהג במזומן ובשאינו מזומן. כלאים הבא מבהמה וחיה וכן כוי שהוא ספק בהמה ספק חיה צריך לכסות אבל אינו מברך. שחט לחולה בשבת חייב לכסות אחר השבת. והשוחט כלאים או כוי בי"ט מכסה דמו אחר י"ט.
השוחט נותן עפר תיחוח למטה ואחר כך שוחט, ואחר כך יכסה. אבל לא ישחוט בכלי ואחר כך יכסה בעפר.
<h2>דף פה.</h2>
השוחט ונמצא טרפה או השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות. דם שחיטת חרש שוטה וקטן אינו טעון כסוי.
<h2>דף פז.</h2>
השוחט חיות הרבה או עופות הרבה במקום אחד מברך ברכה אחת לכולם. גמר בדעתו שלא לשחוט עוד וכסה, ונמלך וחזר עוד ושחט, חוזר ומברך. ויש אומרים כן, אפילו לא כסה. ולא נראה לי כן. וכתב [הרב] בעל התוספות, שלא יערים אדם בכך כדי להרבות בברכות. שכל שיכול לפטור עצמו במעשה אחד בברכה אחת, יעשה ולא ירבה בברכות. וכבר אמרו בפירוש במסכת סוטה [מ"א ע"א] ובמסכת יומא [ע' ע"א] על ענין כהן גדול ביום הכפורים שקורא פרשת ובעשור שבחומש הפקודים על פה משום ברכה שאינה צריכה. כלומר הואיל ויכול לפטור עצמו בברכה אחת. הפסיק בדיבור ובשיחה בין שחיטה לשחיטה, אם סח בצרכי השחיטה אין שיחה זו מפסקת, והרי הוא כטול ברוך או גביל לתורי שאינו הפסק, ואינו צריך לברך עוד. שח בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו צורך שחיטה, גאוני המערב היו אומרים שיכסה דם שחיטה שעברה ויחזור ויברך וישחוט. ששחיטה מפסקת בענין, כמי שסח בין תפלה לתפלה. והראב"ד כתב הטעם בתשובה, ממה שאמרו שיכסה דם שחיטה שעברה, דמאחר שהפסיק בשיחה שלא לצורך שחיטה, הרי הן כמצוות חלוקות, וצריך לגמור מצוה ראשונה קודם שיתחיל בשניה. אבל יש חולקין בזה. ונראים דבריהם. שאין לדמות דבר זה לתפלין כלל, שהתפלין מצוות מחויבות הן עליו, וכיון שהתחיל אינו רשאי להפסיק. אבל זו, אין השחיטה השניה חובה עליו. אלא אם ירצה ישחוט ואם ירצה לא ישחוט. לפיכך אין שיחה שביניהם אלא כמי שסח בסעודה בין מאכל למאכל, שאינו חוזר ובוצע. אולם אם סח אחר שבירך על השחיטה קודם שיתחיל לשחוט, הכל מודים שצריך לחזור ולברך. ואם סח באמצע השחיטה אין צריך לחזור ולברך (ועל) [שעל] כרחו צריך הוא לשחוט, ואין כאן הסח הדעת. וכתב בעל השלמה שהבא לשחוט בהמות או עופות הרבה ובירך והתחיל לשחוט, יכול הוא לומר לחבירו לגמור ולשחוט שאר הבהמות או העופות. ואין זה נמלך, שאילו לא היה חבירו גומר אף הוא היה שוחט, ואין חבירו השוחט צריך לברך. וכן בביעור חמץ. ורבים מביאים ראיה לדבר זה מברכת התורה, לפי המנהג הקדום שהפותח וחותם לבדם היו מברכים, והאמצעיים נפטרים בברכת הראשון, הואיל וקריאת התורה מצוה אחת היא. ולי נראה בשזה הבא לגמור שמע הברכה.
ומי ששחט חייב לכסות, ואם לא כסה וראהו אחר, חייב לכסות, שזו מצוה בפני עצמה. לא יכסה ברגלו אלא בידו או בכלי, שלא יהיו מצות בזויות עליו. ואין הכבוד למצוה אלא למי שציוה אותה יתברך שמו לעד אמן.
דם שנתערב במים, אם יש בו מראה דם חייב לכסות. ואם לאו פטור מלכסות. נתערב ביין או בדם בהמה, רואין אותו כאילו הוא מים, אם אפשר שיראה מראה הדם שחייב לכסותו כשיעור זה אילו היה מים חייב לכסות, ואם לאו פטור מלכסות. כסהו ונתגלה אינו חייב לכסות פעם אחרת. כסתו רוח אינו צריך לכסות. חזר ונתגלה אחר שכסתו הרוח חייב לכסות. דם הניתז ושעל הסכין, אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות. שחט ונבלע בקרקע, אם רישומו ניכר חייב לכסות.
<h2>דף פח.</h2>
במה מכסין בעפר בסיד, בגפסים, נקרא גיף בלעז [גיפס], בזבל דק, ובשחיקת אבנים וחרסים, ובנעורת פשתן דקה, ובנסורת חרשים דקה. ולבנה, וחרסית, [גליון, הרב רבנו שלמה ז"ל פירש שחיקת חרסים. ורבים מפרשים אדמה]. ומגופה שכתשה. שכל אלו מין עפר הם. אבל אם כפה כלי על הדם או כסהו באבנים אין זה כסוי, שנאמר [ויקרא י"ז] בעפר. ואין מכסין בזבל גס ובחול הגס וקמח וסובין ומורסן, ולא בשחיקת כלי מתכות. שאין אלו מין עפר. חוץ משחיקת זהב שנקרא עפר שנאמר [איוב כ"ח] ועפרות זהב לו, לפיכך מכסים בו. מכסין בשחור, הוא פיח הכבשן. ובכחול ובנקרת הפסילים ובאפר בגדים, אפילו באפר בשר שנשרף שנאמר [במדבר י"ט] מעפר שריפת החטאת.
